המטע : הבריח האזמי, או הלחך הצר או "דשא חמש תפרים או חמש צלעות" הוא מפעל עשבוני קצבי של המשפחה של Planginaceae (שם בוטני: plantago lanceolata).
הפלנטיין שימש בעיקר נגד כל מחלות איברי הנשימה ובמיוחד במקרה של גודש ריאות, שיעול, שעלת, אסטמה ריאתית, גם במקרה של שחפת ריאתית. אב המנזר השוויצרי קונצלה, רופא טבע, אנין טעם בכוחם הטיפולי של צמחים, כותב שמשתמשים בפלנטיין, ללא קשר למין, עם השורש, הצמח עם העלים, הפרח והזרעים. הוא מטהר את הדם, הריאות והקיבה כמו שאף צמח אחר לא יכול לעשות ומיועד מסיבה זו לאנשים אנמיים או שדמם באיכות ירודה, שהריאות והכליות שלהם חלשות, שחיוורים חולניים, בעלי פריחה. , פצעים או משתעלים, צרודים ונשארים רזים כמו ציפורניים גם אם מאכילים אותם בכוח אווזים.
פלנטיין משמש בחליטה (כפית גדושה של פואילים עם 1/4 ליטר מים, השאירו להחדיר לזמן קצר), על ידי תערובת של פואילים מעוך או על ידי סירופ.
שימוש במזון: נוער פואילים נאכלים שיטפונות. יש להם טעם de שמפיין. פואילים מבוגרים יותר לצרוך מבושל.
אגדה על צמח הפלנטיין: לפי שני סיפורים מבריטני עילית, שדווח על ידי Lucie De V.-H., Revue des Traditions Populaires – RTP, T. 15-1900, pp. 336-337
חייט מרוקה מכר את נשמתו לשטן, בתנאי שבמשך עשר שנים ירעיף עליו השטן את סחורת העולם הזה. לברית זו הוא הטיל רק מגבלה אחת, והיא שאם יציג במקום נשמתו תפר עשוי כל כך עדין עד שעיני השטן לא יכלו להבחין בו, לא רק שהוא ישתחרר, אבל בכל זאת יהיה לו כל החזקת הסחורה ממנה הוא היה אמור ליהנות רק עשר שנים. השטן, שהוא חכם, חשב שהוא בטוח יגלה כל קוטור משובח וללא היסוס הוא קיבל את העסקה. עשר שנים חי החייט כמו ג'נטלמן שמן, אבל פתאום הוא נעשה עצוב; הזמן התקרב לשלם לשוק שלו והוא לא יכול היה לדמיין תפר דק מספיק, עדין מספיק כדי להונות את השטן. מצטער, הוא פנה אל הפיות שהיו רבות ברוקה ואחת מהן שמעה את תלונתו. היא הבטיחה לעזור לו, וכיוון שידע ש- אם השטן חכם, הפיות אפילו יותר חכמות - החייט המסכן הלך משם מאושר מאוד. ביום המיועד, הוא חזר והפיה הטובה, לקחה כמה גבעולי דשא, הרכיבה אותם עם תפר עדין עד כדי כך שהשטן לעולם לא יוכל לגלות זאת. החייט ניצל וארצנו ניחנה ב"דשא חמשת התפרים".
אדון, עשיר כמו העולם, גירש בכל מדינותיו שיתחתן עם הנערה הצעירה שתביא לו את התפירה המשובחת והמוצלחת ביותר, ואפילו תפירה זו תצטרך להיעשות מולו כדי שיוכל להבטיח עצמו שלא יהיו הטעיות. אתם יכולים לתאר לעצמכם שאם כל הבנות בארץ יניעו את המחטים שלהן, רק אחת לא עשתה דבר מלבד לבכות כל היום. היא אהבה את האדון ואמרה לעצמה שבהיותה הכי מגושמת בארץ, היא לעולם לא תגיע לאושר שחלמה להיות אשתו!... ערב אחד כשהיא הלכה עצובה מאוד בבוץ, ראתה שדון שנראה על חיוך. היא פחדה ורצתה לברוח, אבל השדון הזה היה שדון טוב, שהרגיע אותה כשאמר לה שהוא מכיר את כאבה ורוצה לעזור לה. "קח את המחט הזאת; כשאתה לפני אדונך, בקש גרבי דשא, תפור אותם זה בזה בצורה הדוקה באותה בטיחות שתרצה לתפור ללב שלך, ללב של מי שאתה אוהב (טקסטואלי) ואל תדאג לגבי השאר". הילדה הצעירה לא האמינה למשמע אוזניה, אבל המחט הקטנה שהייתה בידה הרגיעה אותה, ובסמכה על דברו של השדון הטוב, חיכתה ליום המבחן. לבסוף הגיע היום הרצוי והנורא כאחד; כל אחת מהבנות הצעירות הביאה לטירה את הבדים המשובחים ביותר של קנבוס ופשתן, היו תפרים נפלאים, שלנו, המטען היחיד שלה היה הלב המלא באהבה ועיניה הצוחקות היפות (טקסטואלית). מופתע, האדון שאל אותו מאיפה התחילה התפירה. "לא הבאתי כלום, אבל אם תקטוף כמה גבים של דשא ותיתן לי אותם, אני אתפור אותם כל כך דקים וחזקים שלעולם לא תוכל לפרום אותם. ". חבריו של הנסיך חשבו שהיא מטורפת, אבל הוא, ששפט אותה הכי יפה, נענה לרצונה ועד מהרה היא אספה חמישה להבי דשא ועשתה מהם את הדשא התפור הזה שאנו רואים בכל מקום. כמובן, היא נישאה לאדון ששתל את הדשא שתפרה אשתו, הדשא הזה השתרש והתרבה.
אם אי פעם תרצה להיות נאהב על ידי מישהו שלא אוהב אותך, תגרום לאדם הזה לגעת בדשא בעל חמישה תפרים, ואז תלבש אותו באדיקות על צווארך, בטוח תהיה לך במהירות את החיבה שאתה רוצה.